שי קוזלובסקי מעמותת לא מפקירים פצועים בשטח מספר על קשיי ההלום

  • Home
  • שי קוזלובסקי מעמותת לא מפקירים פצועים בשטח מספר על קשיי ההלום

שי קוזלובסקי מעמותת לא מפקירים פצועים בשטח מספר על קשיי ההלום

May 31 2020

זה הזמן לצרוח – שי קוזלובסקי, מקים עמותת "לא מפקירים פצועים בשטח" מספר על הקושי של הלום קרב לנהל חיים מטיבים, ועל מטרות העמותה שהקים, שמטרתה לסייע לגיבורים שתרמו למדינה וכעת נזנחו כשנפשם מעונה

'לא מפקירים פצועים בשטח' היא עמותה ששמה לעצמה מטרה חשובה ובאה לטפל בצרכי מי שנפגע מאירועים ביטחוניים ופשוט לא הצליח לחזור לחיים תקינים. בשיחה עם שי קוזלובסקי, מקים העמותה, אנו נחשפים לסיפור של אזרח ישראלי  – מלח הארץ – ששם לעצמו למטרה להציל חיים, ואין זה משנה מה יהיה המחיר האישי שלו.

לאחר שחווה לא מעט אירועים קשים הן בצבא והן באזרחות; אוסף שי את השברים של נפשו ובאמצעות הקמת העמותה וגיוס כספים, מלקט ומנסה לאחות גם את השברים שנמצאים סביבו. במקביל להקמת מרכז לכלבי שירות, שיסייעו לנפגעי פוסט טראומה קיבל שי מבנה לטיפול מחקרים אקדמיים מראים כי יותר מ-16 אחוזים ממשתתפים במלחמות או באירועים קרביים, יפתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית, הידועה בראשי התיבות: PTSD (הלם קרב).

לפי נתוני עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) חיים בישראל אלפי הלומי קרב! רבים מהנפגעים אינם מוגדרים רשמית ככאלה, בעיקר משום שאינם מצליחים להתגבר על מחסום הבושה ואינם מוצאים את שעת הכושר הדרושה כדי לפנות לקבלת טיפול ממוסדות המדינה. שי קוזלובסקי, תושב מושב ישע שבמעוצה האזורית אשכול, מספר כי: "לא מעט קרבות שהשתתפתי בהם ומראות שהייתי להם לעד: הובילו אותי להפוך להלום קרב." בשיחה עמו קיבלנו מושג אודות אירועים קשים שאפפו אותו במהלך שירותו הצבאי, כאזרח ואפילו כאב לתינוק חולה המופיליה שנולד בשנת 2013 והזדקק לטיפול רפואי צמוד.

 

 

משימתו של שי – שעושה ימים כלילות כדי לסייע למי שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית – היא בראש ובראשונה להגיש סיוע נפשי לנשים וגברים, תוך יצירת מקום מכיל ופתוח בו יכולים לטפל עצמם מי שנאבקים עם אותם שדים שממאנים להניח לנפשם

 

הפצוע שנותר מאחור

שי קוזלובסקי, איש מרשים בשנות ה-50 לחייו, נשוי פעם שנייה וכיום חובק 7 ילדים ושלושה נכדים. שי הקים את עמותת 'לא מפקירים פצועים בשטח' ומסביר ל"קו למושב", כי הוא מטפל בהלומי קרב בקרוואן המגורים שלו, תוך שהוא מעניק לדבריו "טיפול אחווה שיכול להציל חיים." לאחרונה המועצה האזורית אשכול הקצתה שטח ומבנה טיפולי עבור העמותה – וישנם עדיין טיפולים שמתקיימים בחצר של שי. גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול מסר כי: "שי הקים ומתפעל עמותה לטיפול בנפגעי מלחמות – הלומי קרב, הוא שבעצמו סובל מ-PTSD מטפל במסירות בהלומי הקרב עם כלבי שירות ובאמצעים נוספים. הוא פנה אלינו בבקשה לקבלת מקום ואנחנו נתנו לעמותה מקום ומבנה ואנו נמצאים עימם בשיתוף פעולה.

אני חושב שמדובר בנושא חשוב מאוד – הלוואי ונוכל להמשיך ולסייע להלומי הקרב ואני מאוד מקווה שבעזרת המבנה הנושא יתפתח וזה יצליח." השמועה על הטיפול שמעניקה העמותה כבר התפשטה וכעת יש לא מעט מטופלים שמקבלים סיוע ממשי. שי מקדיש את כל ימיו ולילותיו לטפל בפליטי החברה והצבא, ולהגיש סיוע עבור אלו שלא מצאו סיוע ממקור אחר…

הסיפור האישי

נפשו של שי החלה להיקרע בסוף שנת 2000. מחול השדים החל בזמן ששירות כרס"ן בחטיבה הצפונית בעוטף עזה. באזור קיבוץ נחל עוז שי נקרא לעזור לאישה בדואית שמשפחתה עלתה על נפל של פצצת מרגמה, שם הוא נדהם מהמאה המזוויע – הוא מוצא את בני המשפחה מרוטשים לגמרי. בשנות האינתיפאדה הראשונות שירת שי בתפקיד לוחם וקצין הגמ"ר. בשנים אלה פגש לא מעט את המוות: כולל ירי צרור על רכבו – שי מצא את עצמו בלא מעט אירועים מבצעיים מטלטלים.

ואם זה לא מספיק כדי לערער את הנפש – רצה הגורל וביציאה מביתר עלית שי נכח בתאונת דרכים, בה נמחץ זוג צעיר מתחת למשאית. כעבור שעות ארוכות של ניסיונות חילוץ, שי מצליח לחלץ את תינוקם של בני הזוג, שנמצא מתחת למושב המכונית. התינוק שרד אך המראות הקשים של דם פצועים ומוות שנמצא כל הזמן מעבר לפינה – לא פסקו, גם כאשר שי החליט להתחיל לרכוש השכלה אקדמית דרך הצבא. בפברואר 2006 שי מתחיל ללמוד במכללת ספיר, כשקסאם נופל בחנייה ליד המבנה בו למד. כמו תמיד שי נחלץ במהירות לעזרת הפצועים, מנסה לסייע ומוצא את רוני יחיה ז"ל מת בזרועותיו. למרות האסון, שי מסיים את לימודיו בשנת 2008.

להפסיק את מחול השדים

מיותר לציין, כי אירוע אחד בחיים או מראה קשה ומחריד גם אם הוא נמשך שבריר שנייה – יכולים לעשות שמות בנפש צעירה או מבוגרת. לאחר שהשתחרר על סעיף נפשי מהצבא, הוא מוצא כי גם כעת נפשו אינה נרגעת, עשורים לאחר השחרור. האירועים הקשים, המצב המשפחתי (שהצריך טיפול באיתמר הקטן והחולה) ושנים של חיים תחת אש – עשו את שלהם וכעת הוא חייב סיוע נפשי וכלכלי.

לדבריו: "למרות שיש לי הערכה למערכת הגדולה של מדינת ישראל, ישנו לעיתים קושי להבין את הלומי הקרב ולעיתים המערכת עלולה להיות קשה ולא מכילה; בעיקר כאשר מדובר באנשים שסובלים מפוסט טראומה ומחפשים סיוע." המסע של שי להחלמה כרוך באיתור הדרך לעזור לאחרים ולעצמו, תוך הקמת עמותת 'לא מפקירים פצועים בשטח'. העמותה של שי מסייעת לקבל טיפול וסיוע, תוך גיוס כספים לטיפול במתמודדים עם התחושות הכבדות והמראות הקשים שלעתים שבים לילה אחר לילה.

בד בבד מציע שי למי שסובל מ-PTSD לקבל טיפול אחווה שיכול להציל חיים! משימתו של שי – שעושה ימים כלילות כדי לסייע למי שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית – היא בראש ובראשונה להגיש סיוע נפשי לנשים וגברים, תוך יצירת מקום מכיל ופתוח בו יכולים לטפל עצמם מי שנאבקים עם אותם שדים שממאנים להניח לנפשם.

שי מסכם את החוויה שלו תוך שהוא מסביר, כי: "שנים של טיפול בפצועים מסוגים שונים וברמות שונות (חלקם דיממו למוות בזרועותיי), הפכו אותי להלום קרב."כעת, עשור לאחר שאובחן ונקט בלא מעט דרכים כדי לטפל בעצמו, הוא מעוניין להגיע אל כל מי שלקה בהלם קרב ומי שסובל מפוסט טראומה (ובעיקר למי שלא מצליח לקבל סיוע חיוני). "כהלום קרב שטיפל בעצמו לא מעט, זה כבוד עבורי להעניק מסעות מרפאים עבור הלומי קרב כמוני. הדרך אל ההתמודדות מתקיימת לצד מסעות בחיק הטבע, בתוספת של עבודה עם כלבי שירות ומתן מקום מכיל לשיחות על הנושא, להוזלת דמעות ואפילו לצעקות או צרחות – אותן רוצים הלומי הקרב להוציא לאוויר."